ללכת אחרי הלב
יונית עובד
בלילה לא יכולתי להירדם. זה היה עוד אחד מאותם לילות שבהם חשבתי וחשבתי, ספרתי כבשים בין מחשבה למחשבה, ונדמה היה לי שזה לא ייגמר לעולם. בבוקר, כשהשעון צלצל ועשה את עבודתו נאמנה, הבנתי שבכל זאת היה לזה סוף. כהרגלי בשנה האחרונה, התארגנתי וירדתי לטפל בגברת באום. תרופות, ארוחת בוקר, החלפת סדינים – שִגרה של אחות סיעודית. אמנם לא הייתה לי הסמכה מקצועית, אך כיוון שהתנדבתי במשך כמה שנים בבית-חולים, עניתי בהחלט על הדרישות, שכללו גם אחזקה שוטפת של הבית. שנאתי את התפקיד, ובכל בוקר מחדש, כשצלצל השעון, נשבעתי לעצמי שאני עוזבת. אך משום מה זה לא קרה. הכול היה כאילו נהדר – השכר היה גבוה, הבית היה מדהים ביופיו, ומחלון חדרי נפרש נוף של כחול מרגיע, שלבטח לא הייתי רואה אילו נשארתי בעיירה הקטנה שבה גדלתי. אך גברת באום הייתה... איך לקרוא לזה… סיוט מתמשך לעצמה וליקום כולו. המרירות, העוקצנות והזלזול שלה נטעו בתוכי סלידה עד כדי כך שאפילו לא ריחמתי עליה, למרות שהייתה חולה. לפני שפגשתי את גברת באום חשבתי שמכשפות יש רק באגדות. היא הצליחה לשנות את דעתי. שליח הדואר הגיע כהרגלו מדי בוקר. שיחה קצרה בינינו גרמה לי להבין שמאז אתמול לא קרה שום דבר חדש. לקחתי את הדואר ונכנסתי פנימה. כשמיינתי את הדואר – מכתבים לחוד, חשבונות לחוד ודואר פרטי לחוד – הבחנתי בחבילה קטנה. בחנתי את הכתובת שעל המעטפה, והבנתי שחלה טעות. תהיתי איך דיוויד לא שם לב, והעליתי את החבילה לחדרי בכדי שלא אשכח להחזיר לו אותה. שמחתי כשהגיע הערב, כי אהבתי את השעות שלי לבד. מקלחת, כוס קפה וספר טוב הצליחו תמיד להשכיח ממני את היום שעבר. מזג האוויר היה נפלא, ובריזה מרעננת הגיעה מהים. התיישבתי על הכיסא, וכהרגלי פתחתי את הספר בדיוק באותו מקום שבו הפסקתי. לפתע נזכרתי במעטפה החומה. התבוננתי בה, ודחף אסור של סקרנות חבט בי. חייכתי לעצמי. לא… אני לא פותחת את החבילה... היא לא שלי, ומחר אני מחזירה אותה. ניסיתי להסיח את דעתי, אך זה היה חזק ממני. טוב… רק אפתח ואראה מה יש שם, ואם דיוויד ישאל למה זה פתוח, אומר לו שרק רציתי לוודא שאכן נפלה פה טעות. הרגשתי נפלא, כי את עצמי הצלחתי לשכנע. חשתי התרגשות מסוימת.
לאט ובזהירות פתחתי את המעטפה. עיניי נחו על כריכת עור מדהימה בצבע בורדו כהה, שנראתה כספר עב כרס. מצאתי את עצמי מתעמתת מול מציצנות חסרת תקדים. שאלתי את עצמי – האם להיות חצופה ולהתיר את השרוכים שקשרו בעדינות רבה את שתי הכריכות זו לזו, או האם להכניס את זה בחזרה למעטפה ולעולם לא לדעת מה מתחבא מאחורי כריכת העור? מלאת בושה על ההכרה שהיצר חזק ממני, מצאתי את עצמי מתירה את השרוכים ונשאבת לתוך הדף הראשון, שנראה כמכתב שהודבק על גבי הכריכה. צבעו הדהוי של הנייר גרם לי לחוש כי אני אוחזת בדפים שנכתבו שנים רבות לפני שהתגלגלו לידיי.
ג’יין אהובתי,
אני כותבת לך ממקום של חולשה, אובדן וצער עמוק על בחירות מוטעות. אני מלקה את עצמי בכל דקה שעוברת מאז ראיתי אותך בפעם האחרונה. אתמול, כשהגעת אלי הביתה, שמעתי אותך מבקשת לראות אותי, ואימא שלי אמרה לך שאני לא נמצאת. היא שיקרה. הייתי, אך לא יכולתי לראות אותך. לא רציתי לראות אותך כי ידעתי שאשבר לרסיסים. הטלפונים שלך, ההודעות שהשארת לי – זה לא עוזר. אני בחרתי לברוח. בחרתי לוותר – לא על האהבה שלנו, אלא על עצמי.
אני מצטערת, אהובתי. אני כואבת. אני מתה.
אתמול, כשעמדת מתחת לביתי בפעם האחרונה, נדם לבי.
אנא ממך, אל תשנאי אותי.
המחשבה שלא ידעת וכל-כך האמנת בי, הורסת אותי.
ואת בטח שואלת – איך אחרי כל מה שעברנו יכולתי לקום וללכת?
איך, אחרי כל המילים, ההבטחות, האהבה? ואולי כל זה היה שקר אחד גדול?
ואני עונה: כי ידעתי שאם אשאר רגע אחד אחרֵי, לעולם לא אוכל לעזוב.
סלחי לי, אהובתי, על בחירות מוטעות. סלחי לי, אהובתי, על החולשות שלי, על הבגידה. סלחי לי אהובתי, כי אני לעצמי לעולם לא אסלח.
אני יודעת שאטמתי את לבי אלייך ביום שהלכתי. אבל, אנא ממך, אל תפקפקי באהבה שלי.
אני יודעת שאהבה אמיתית מגיעה רק פעם בחיים, וביום שוויתרתי עלייך – עלינו – הבנתי שלא אדע עוד אהבה.
שלך תמיד.
חתום בנשיקה,
קריקט
הנחתי את היומן, מבולבלת. זה סיקרן אותי, העציב אותי, ובמידה מסוימת אף הביך אותי. השאלות נערמו בראשי: מי הן היו? למה קריקט נטשה אותה? ומה היה זה שכל-כך הפחיד אותה להישאר רגע אחד אחרי…אחרי מה?
ידעתי שהתשובות תימצאנה בהמשך. המשכתי לקרוא.
ג'יין יקירתי,
חמש-עשרה שנה עברו מאז שידענו אהבה. חשבתי לתומי שאשכח אותך, שאתגבר על הכאב. אך לבי סרב לשתף פעולה עם ההיגיון האפל שלי. לבי נשאר תמיד נאמן לרצונותיו האמיתיים. אנשים חכמים אמרו לי שזמן מרפא הכול. אבל הם לא לקחו בחשבון שהאהבה היא לא מחלה, אלא תרופה. וככל שעובר הזמן והתרופה אינה בהישג ידי, מכרסמת המחלה בתוכי. כל-כך הרבה מים עברו בנהר שלי, ואני מאמינה שגם בשלך. אין לי מושג איפה את או מה את עושה. הדבר האחרון ששמעתי עלייך – וגם זה היה מזמן – זה שעזבת את בית הורייך ועברת לניו-יורק. טוב, לפחות מישהי משתינו מימשה חלק מהחלום המשותף... לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילולא עזבתי, ועצם המחשבה על זה ממלאת את עיניי בדמעות שמשקלן כמשקל החיים. היום שבו קיבלתי ממך בחזרה את המכתב שלי ועליו כתובות המילים האחרונות שלך אלי – "כל דבר ממך, כל זיכרון, נקבר עמוק בתוך האדמה. את מתה!!! מבחינתי אינך קיימת, בדיוק כמו המילים חסרות המשמעות שלך!!!" – היה היום שהנשמה שלי מתה. לא הותרת בידי הרבה אפשרויות לבחירה או דרכים להתגבר על אובדנך, כך שנאלצתי לקבור אותך כמו שאת קברת אותי. לא העזתי להיזכר בך, לא העזתי לחשוב, ובכל פעם שהיית מופיעה במחשבותי הייתי מדמיינת חלקת קבר קטנה ומצבה עם שמך. רק כך שׂרדתי את כל השנים האלה. אך משום מה, יקירתי, יום אחד הפסיק השקר הזה לעבוד, ואַת הצפת אותי במחשבות ובזיכרונות. ככל שניסיתי להוציא אותך מראשי – כך זה התגבר והתגבר, והפך לסיוט. בימים שבהם הייתי מצליחה להדחיק אותך, היית מופיעה לי בחלומות. ידעתי ששום דבר לא יציל אותי. ידעתי שהשנים שבהן הצלחתי להדחיק אותך חלפו ולא יחזרו.
כי כשהלב רוצה אמת – הנפש היא היחידה שסובלת.
פתאום הבנתי, ג'יין אהובתי, שישנם דברים שלא נעלמים לעולם. הם בסך-הכול מוקפאים עד שמגיע זמנם להפשיר. מתברר ששום דבר לא השתנה, והכול נשאר בדיוק כשהיה. הלב שלי הופשר והנה את בתוכי בדיוק כמו פעם. אז בידיעה מוחלטת שאת חיה, וכך גם אני, הבנתי שהדרך היחידה להמשיך לחיות היא לקבל אותך בחזרה אל תוך חיי, ולאהוב את העובדה שלמרות שלא ניפגש, תמיד תהיי בתוכי, ואולי יום אחד תסלחי לי. מתוך ההבנה הזאת החלטתי לכתוב לך יומן. דרכו אנסה לברוח אלייך, להיזכר בך, לגעת בך, וסוף-סוף להרגיש אותך אחרי שנים ארוכות של מוות. אני רוצה לספר לך הכול – מה עברתי איתך, מה עברתי לבד, וכל מה שעוד אעבור. כך שאם יום אחד ניפגש, ארצה לזכור בשבילך הכול. וכדי שלעולם לא אשכח את הכאב שגרמתי לך ואת שברון לבי ממילותייך האחרונות, החלטתי שהדף הראשון ביומן יהיה המכתב האחרון ששלחתי לך. וכך, בכל פעם שאפתח את היומן לכתוב לך אהבה, אכאב את המילים.
אני מקדישה לך כל מילה שתיכתב כאן, מאותו מקום שממנו ידענו אהבה.
מה אכתוב לך כדי שהלב שלי יידע רגע של מנוח?
אולי אם אגיד לך שהבחירה לא הייתה שלי אלא של כולם, תדעי עד כמה אני כואבת. ואני, שהבטחתי לך עולם ומלואו, שאמרתי ושכנעתי אותך לתוך כל זה – דווקא אני עזבתי וברחתי. ואת לא ידעת, לא תיארת לעצמך שזה הלילה האחרון שלנו, אותו לילה קסום וכואב שידע רק תמימות, רוך ואהבה.
"אני אוהבת אותך," לחשת לי, והמבט שלך אמר הכול. בתוך-תוכי ידעתי, שלמרות האהבה שלנו את לא תסלחי לי לעולם. הסתכלתי עלייך ורציתי לשמר את הזיכרונות. האור בחדר סימֵן את תחילתו של בוקר נפלא. אבל ההרגשה בתוכי הייתה כבדה. אני חושבת שזה היה היום העצוב ביותר בחיי, יום שהיווה את תחילתה של מסכת כאבים שכמותם לא האמנתי שאעבור. אולי אם הייתי יודעת עד כמה אכאב, הייתי בוחרת אחרת....